<h1>הבתים — שערי ברכות שער ארבעה עשר</h1>
<h2>דף מב.</h2>
כל (העוסק במצוה) [העושה מצוה] בין שהיתה עליו חובה בין שאינה עליו חובה, אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשיה, כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף בציצית, ישב בסכה מברך לישב בסכה, וכן הוא מברך להדליק נר שבת, לגמור את ההלל, וכן אם קבע מזוזה בביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לו לעשות מעקה, הפריש תרומה ומעשרות להפריש תרומה, מל את בנו מברך למול את הבן, שחט את פסחו לשחוט את הפסח. אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעות מזוזה, עשה להם מעקה מברך על עשית מעקה, הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה, מל את בן חברו מברך על המילה, וכן כל כיוצא בזה, עשה המצוה לו ולאחרים כאחד אם היה מצוה שאינה חובה מברך על העשיה, לפיכך הוא מברך [על מצות ערוב, היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות, לפיכך הוא מברך] לשמוע קול שופר. נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו, אלא אם כן ברך קודם שיטול הלולב מברך ליטול לולב כמו לישב בסכה. ומכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשייה. אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ודברי רשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים, וכן הוא מברך על בעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשת מצות הבעור קודם שיבדוק, לר"ם. וראיתי לבאר מה שיראה לי בזה לפי ענין ההלכה וכלל הר"ם, ואמר כי מצאנו מצות התורה שמברכין עליהם נחלקות לשלשה מינין. המין האחד מצוה שהיא חובת הגוף ואינה תלויה בקנין אבל חייב לעשותה על כל פנים כגון מצות תפילין ושחיטת הפסח וחגיגה ואכילת מצה ותקיעת שופר וישיבת הסכה ונטילת לולב וכן כל כיוצא בזה, המין השני מצוה שאינה חובת הגוף כאלו שהזכרנו כגון מילה ומזוזה וציצית ומעקה, שאם אין לו בן אינו חייב במילה ואם אין לו בגד ארבע כנפים אינו חייב בציצית ואם אינו דר בבית או שדר בבית שאינו חייב במזוזה אינו חייב במזוזה ומעקה, וכאשר יגיעו לידו אלו הקנינין דומה למין הראשון, ובשני מינין אלו כשעושה אותן מברך לעשות ואם עשה אותן לאחרים מברך על, כמו שביאר הר"ם במה שכתב. המין השלישי שחיטה וכסוי שהיא רשות בין לעצמו ובין לאחרים מברך על. ובמצות מדברי סופרים שני מינין המין הראשון כשהוא מוטל על כל יחיד ויחיד כגון הדלקת נר חנכה ולגמור את ההלל דומה למין הראשון של תורה ומברך לעשות, אבל כשתעשה המצוה (ברוב) בשבילו ובשביל אחרים או בשביל אחרים מברך על. העולה בידינו מכלל זה שהטובל טבילת מצוה למברך לטבול, וכשאמרו חכמים בעליתו הוא אומר אקב"ו על הטבילה בטבילת גר והוא שאמרו שמברך אחר שטבל, ואפשר להעמיד גם כן בשאר טבילות הטמאים אע"פ שמברכין קודם הטבילה מברכין על הטבילה מפני שטבילה דומה לשחיטה ונטילת ידים שהיא רשות. וכן נראה מכלל הר"ם שמברך לאכול מצה ולאכול מרור וכן פסקו קצת מהגדולים, ומה שנמצא בהלכות חמץ ומצה לר"ם על אכילת מצה ועל אכילת מרור יראה לי שטעות הוא זה שנפל בספרים, ומה שכתב הר"ם ומכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה בלא ברכה מברך על העשיה, יראה לי שלא אמר זה אלא על לולב וכיוצא בו שנעשה עיקר המצוה ותכליתה בנטילה ומפני שעדין הוא בידו מברך על העשיה, אבל אם הניח תפילין בלא ברכה מברך להניח ולהתעטף מפני שלא נעשה עיקר המצוה ותכליתה בהנחה או בעטוף, כי צריך שיהו התפלין עליו כל היום לאות וכן כל זמן שהוא מתעטף בבגד ארבע כנפים צריך שיהא בו ציצית, גם כי עיקר הציצית הוא שיראנו תמיד ויזכור המצוה. ויש כללים אחרים כתבו גדולי המפרשים והפוסקים בענין הברכות הנם כתובים ברחבה, והנותר אלינו כתבנו.
<h2>דף מד:</h2>
כל דבר שהוא מנהג נביאים כגון נטילת ערבה בשביעי ואין צריך לומר מנהג חכמים כגון קריאת ההלל בראשי חדשים ובחול המועד של פסח אין מברכין עליו, לר"ם. והראב"ד כתב יראה לי שלא אמרו אלא בחול המועד של פסח אבל של ראש חדש (כבר) [בברכה] תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ראש חדש, ואנו מנהגנו לברך בכולן ואין (אנו) [לנו] ללמוד מערבה (בשמיני) [בשביעי] לפי שאין בה שבח והודאה בנטילתה ומה צריך לברכה, אבל קריאת ההלל בימים המוקדשים וקרבן מוסף בהם אם תקנו בהם הלל לעשות הכר לקדושתם יפה עשו וצריך ברכה. ורבנו יעקב כתב שאין דמיון לערבה עם קריאת ההלל שהרי הנהיגו מתחלה בערבה שלא לברך ובהלל תחלת המנהג היה לברך ואין לנו הכרח באלו הענינים, והעיקר בזה וכיוצא בזה להתנהג כפי מה שנהגו הקדמונים וכפי מה שנוהגים עתה, ועל כיוצא בזה אמרו ראה מה שהעולם נוהג.
<h2>דף מו.</h2>
מצות עשה מדברי סופרים לברך על כל המצות בין שהן מדברי תורה בין שהן מדברי סופרים. כל מצוה שהיא מזמן לזמן מברך עליה שהחיינו, נטל לולב לצאת בו מברך על נטילת לולב, וכן העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו נכנס לישב בה מברך לישב בסכה, היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך בעת שיחדש שהחיינו ואם אין יכול לחדש בה דבר לכשיכנס שם מברך שתים, לא ברך שהחיינו בשעת עשית הסכה מברך בליל ראשון של חג על כוס של קדוש, מברך שהחיינו, וכן בנטילת לולב וכן כל כיוצא בזה. יש מי שכתב אע"פ שברך על הסכה מברך בליל ראשון כמו שמברך בשאר ימים טובים. וכתב הר"ם אם עשה מצוה ולא בירך אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשיה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, הרי שנתעטף בציצית או הניח תפלין או ישב בסכה ולא ברך תחלה חוזר ומברך אחר שנתעטף להתעטף בציצית וכן אחר שלבש תפלין להניח תפלין ואחר שישב בסכה לישב בסכה, אבל מי שעשה מצוה ולא בירך ואין עשיית המצוה קיימת אינו חוזר ומברך, כיצד שחט בלא ברכה אינו חוזר ומברך וכן אם כסה בלא ברכה או הפריש תרומה ומעשרות וכיוצא בזה. ואין לך מצוה שמברכין עליה אחר עשייתה אלא טבילת הגר בלבד שאינו בכלל ישראל עד שיטבול ואינו יכול לומר אקב"ו לפיכך מברך אחר הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברכה, כן פסק הרי"ף בטבילת הגר, וכן דעת רבים מגדולי הפוסקים והמפרשים. והרב בעל התוספות כתב שכל חייבי טבילות אין מברכין אלא לאחר טבילתן, והראשון נראה עיקר, כתב הרב ר' יוסף אבן פלט מי שעשה אחת מן המצות ולא ברך עובר לעשיתה מברך אחר עשיתה ואין בזה משום מברך ברכה שאינה צריכה שברכת המצות הודאה היא.
כל מצוה שהוא מזמן לזמן כגון שופר וסכה ולולב ומקרא מגילה, וכן כל מצוה שהיא קנין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ומצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן מברך שהחיינו [בשעת עשייתה, ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשיה מברך עליהם שהחיינו] בשעה שיצא ידי חובתו (בשעת עשית המצוה) וכן כל כיוצא בזה, לר"ם. ורבינו אפרים כתב מי שלא ברך בשעת עשיה כיון שהיה יכול לברך ולא ברך שוב אינו מברך שבשעת עשית מצוה הוא העיקר, ואע"פ שאמרו ואם לאו לכשיכנס בה מברך שתים כשלא היה יכול לברך כגון שלא יכול לחדש בה דבר, ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. כתב הר"ם אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה מצוה לאחרים מברך קודם עשיתה אקב"ו לעשות, אבל אינו מברך שהחיינו אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו, וכן כתב בעל התוספות והר"ש. היו לפניו מצות הרבה מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה ואינו מברך על כולן אקב"ו על המצות.
